צהריים חורפיים בגן הפסלים ומשהו על פוטותרפיה

אחד הדברים שהופכים את סיורי הצילום בגן הפסלים למיוחדים כל-כך הוא הנוכחות של העבודות הפזורות על פני המצוק. הפסלים נוצרו כחלק מסימפוזיוני פיסול בינלאומיים שהתקיימו במקום לאורך השנים .כל פסל מגיב בדרך אחרת למדבר: חלקם בנויים מקווים גאומטריים חדים, חלקם מסיביים המזכירים אתרי פולחן עתיקים , ויש כאלו הנראים כאילו נולדו ובקעו מהסלע עצמו.האור המדברי משנה את אופיים—בבוקר הם רכים ושקטים, ובשעת בין ערביים הם הופכים לדרמטיים, מטילים צללים ארוכים .

הצבת הפסלים על רקע האופק העצום של המכתש מעניקה להם ממד נוסף: הם לא רק יצירות אמנות, אלא דמויות שמנהלות דיאלוג עם הנוף. במעשה הצילום מתגלים בהם בהם אינספור נקודות מבט—מקרוב מופע של מרקמים עדינים, ומרחוק הם הופכים לחלק מהקו שמפריד בין שמיים לאדמה..

הצילום מאפשר לנו להתקרב לפסלים מנקודות לא שגרתיות, לשחק עם זוויות נמוכות וגבוהות, להתנסות בפריימים מסתוריים המצולמים דרך הבקעים בסלע .

לפני שמתחילים במלאכת הצילום , עוצרים לרגע בכדי להרגיש את האוויר, את האדמה, את השקט. ההתבוננות הזו מכניסה אותנו למצב של נוכחות, שמאפשרת לצילום לשקף לא רק את מה שאנחנו רואים — אלא גם את מה שאנחנו מרגישים.

אלמנטים מתוך עולמות הפוטותרפיה באים לידי ביטוי במרחב הזה

כשמישהו מצלם את הסדק שבאבן ומזהה שם סדק אחר, פנימי יותר.

היא מתגלהעם הנפת המצלמה אל האופק ומגלה שהאופק הזה הוא גם אופק של הלב. וכשאנחנו משתפים את התמונות בסיום — אנחנו לא מדברים על חדות, עומק שדה או פריים,

אלא על התחושה שנקלטה בין הפיקסלים:

רוח, כמיהה, זכרון של שקט.